אריאלה קלוריה-פרידמן

פעם פעם, לפני כ-100 שנים בירושלים, אמן תימני מבצלאל יצר סיכה עשויה כסף בצורת פרח. סבא נחמן קנה את הסיכה כמתנה לאשת בנו. הוא הטמין אותה בין חפציו במזוודה, ונסע לבקר את בנו יהודה וכלתו צילה בפולין.

צילה שמחה במתנה היפה והמיוחדת שהגיעה אליה מירושלים הרחוקה וענדה אותה על חולצתה (ראו כריכת הספר "היה שם ארמון").

והנה הגיעו ימים רעים. ימים של מלחמה. יהודה וצילה החליטו שצריך להחביא קצת דברי ערך. הם לקחו חבית גדולה ועגולה, מילאו אותה בדברים שתמיד צריך, כמו סיר, סכין, גפרורים, פתיליה, וגם דברים של מזכרת שקשה להפרד מהם, כמו תמונות של ילדות וסינר של סבתא, דברים של געגוע (ציור בספר עמ' 16-17).

כך מצאה את דרכה גם הסיכה אל החבית העגולה.

את החבית הטמינו עמוק באדמה בשולי השדה, (ציור בספר עמ' 12-13).

אחרי המלחמה, כשבאו ימי רגיעה, חזרה צילה אל החבית שבאדמה, היא הוציאה את הסיכה והתמונות. החפצים נרטבו מדמעותיה השותקות.

הסיכה שוב הוטמנה בין חפצים והגיעה לישראל. הפעם במזוודה של צילה, אמא של חנה. הסיכה נשמרה בבית של צילה בתל-אביב שנים רבות.

בשנים אלה חנה נישאה וילדה ילדים... וגם אני אריאלה נולדתי. גדלתי, הייתי חיילת ואחר כך למדתי בבצלאל בירושלים. כשסיימתי את לימודי בירושלים, קיבלתי מסבתא שלי, צילה, את סיכת הכסף בצורת הפרח.